כשנרשמתי להשתלמות לא היתה כמעט סיבה במציאות שתאפשר לי להיות בה. בעלי איש קבע ולא נמצא בבית, ולא היה לי סידור לילדים, ובכלל הייתי אמורה להיות בקורס אחר. אבל משהו פנימי אמר לי שאני לא יכולה להפסיד, ואני כל כך שמחה שהקשבתי לקול הזה. בתקופה הכל כך קשה ומאתגרת הזו, אני מודה, שההשתלמות היתה עבורי קודם כל כלי תרפויטי אישי. אבל לא באופן פשטני ונוח; חלק מהדברים טלטלו אותי ממש- המפגש עם הקשר שלי עם אמא שלי- לא הייתי מוכנה לזה, וזה לא היה פשוט, אבל זה אפשר לי לגעת בנושא הזה באופן אחר ומנקודה אחרת. אני חושבת שהיומן מאפשר להיות גם ב"כאן ועכשיו" ובמקביל בתוך תהליך באופן בטוח ושמור, ועבורי זו הייתה חוויה מאתגרת ומרוממת. בנוסף, השילוב בין רבדים שונים בתוך האמנות אפשר לי חקירה- גם של בחירה בחומרים וגם של שילוב- בין טקסט לצבע, בין קולאז' פרוע למשמעות בנויה. בתור מי שמגיעה מעולם הפסיכודרמה, שפת האמנות הפלסטית אינה השפה הראשונה שלי, וכל דבר היה עבורי מרענן ומעשיר.